טיול זוגי ברומא
"פעם ראשונה ברומא?" שאל באדיבות פקיד הקבלה במלון. "לא. אבל הפעם הקודמת היתה לפני 30 שנה" ענה האיש שלי. פקיד הקבלה חייך "אמנם שום דבר לא זז ממקומו, אבל 30 שנה "It’s a life time".
לא ברור למה לקח לנו תקופת חיים לחזור לרומא. היא היתה החוצלארץ הראשון שלנו ביחד, החוצלארץ הראשון שלי בכלל ועיר שאהבנו מאד. היה דבר אחד " פעוט " שהעיב על העניין-הגעתי לרומא חולה (מה שאומר שכל הזמן שהייתי בה התקיימתי על לחם יבש ותה) וכייסו אותנו. ילד וילדה, צוענים, בני אולי 8. אני חושבת גם שאחרי שבילינו בה חמישה ימים מרוכזים בהם לא פסחנו על אף כיכר ולא פספסנו אף תמונה ואף כנסיה נשארנו עם ההרגשה שבאמת שום דבר כאן לא זז ממקומו… ולא הרגשנו צורך לחזור.
שום דבר לא זז ממקומו
זה כמובן לא מדויק אבל זאת בהחלט ההרגשה. מונומנטים עומדים שם 2000 שנה ויותר חלקם פחות-הקולוסאום, הככרות עם מזרקות השייש, הכבישים מרוצפי האבנים בדוגמת הקשתות. בנינים בגווני צהוב, כתום, ורוד-לבני טרה קוטה וגגות רעפים עגולים. היא משתרעת על שטח גדול, לא פורצת לגובה-לא מצטמצמת, מרשה לעצמה להשתרע. לא סתם היא מכונה עיר הנצח. התחושה היא שהיא תמיד עמדה שם ותמיד תעמוד. בנין בן 2000 שנה מתחבר לבניין חדש, אבנים ישנות משמשות כחומר לבניה עכשוית. סגנון על זמני ומובחן לגמרי ועם זאת אינך מרגיש כאילו אתה הולך בחפירה ארכיאולוגית, זה חי ונושם ופועם-אולי המזרקות שמפמפמות מים מפמפמות בה גם חיים? הנהר שחוצה אותה? כך או כך היא שם.
יום טיול בהרבה דברים שלא זזו ממקומם-יום שהתחיל בפיאצה ונציה, דרך גבעת הקפיטולין, הפורום הרומאי והקולוסאום. המשכנו לטייל בשכונת מונטי (Monti) וסיימנו בכנסיית סנטה מריה מג'יורה. ארוחת ערב במסעדת PhantaRei.המסעדה אכן תתן לכם הרגשה כאילו גם היא שם מאז ומתמיד-פרסקואים על הקירות קומת גלריה ובעל בית עם קול מוזיקלי ונפלא. האוכל עכשוי לגמרי. בכל מקום המליצו להזמין מקום מראש אנחנו הופענו מוקדם ולא היתה בעיה . (מה זה מוקדם? 19:30).
שכבה עליונה-צבע
תוך כדי הליכה בסמטאות תהיתי- אם העיר שלך צבועה בכל גווני הזריחה והשקיעה מה זה אומר עליה? ומה זה עושה לך? ההרגשה האישית שלי היתה שזה עוד חלק מהנצחיות שלה-צבע הזה שמה כדי להזכיר לך-לא משנה כמה רע/קשה/מאכזב/ מייאש היה יומך-מחר תזרח השמש. הצבע הזה מלטף, מחמיא, גורם לכל סמטה להראות קסומה ומיוחדת והגנים… כשמשלבים את כל גווני השמש הללו עם כל גווני הירוק מתקבלים גנים מתוקים ומרחיבי נפש, כאלה שפשוט מזמינים לשבת שם על ספסל העץ או השיש למקד את המבט בנקודה עלומה בחלל או באיזה ורד עגול ולא לעשות כלום. הצבע לא מפסיק בחוץ-גם בפנים יש -פרסקואים בצבעים רכים ומעושנים ועתירי פרטים, רצפות שייש בדוגמאות מורכבות וציורים באינסוף גלריות ומוזאונים. תמיד מתחשק לי לשבת לצייר את כל היופי הזה. מצאתי כאלו שגם עשו.
יום צבעוני במיוחד-מסלול שמתחיל בוילה פרנזינה, גן נפלא ופנים עשיר ומיוחד. רק האיטלקים יכולים להציג תערוכה שלמה שמתמקדת בפס העיטור הפרחוני שסובב את כל ציורי התקרה ומציג (מסתבר…) פרות ופרחים מכל רחבי העולם. יש ניתוח מדעי של שכבות הצבע ופרטים על איך כל צבע הופק ומה מקורו. סיבוב בטרסטוורה. הליכה לאורך הנהר וחציה לצד השני דרך חצי האי טיברינה לגטו היהודי ובית הכנסת הגדול. ארוחת ערב במסעדה קטנה וביתית La lampada.
טרדיציוני
כשמטיילים מהקולוסאום לשכונת מונטי נתקלים בדרך בפקולטה להנדסה. היא שוכנת במבנה מרשים בן לפחות 100 שנה (ואולי הרבה יותר) אבל זה לא מפריע לו להראות כמו הרבה פקולטות אחרות-סטודנטים עם לפטופים, קופסאות אוכל מהבית ואחד עם זר עלי דפנה על הראש שעסוק בלהצטלם ולקבל ברכות מכולם. את הזר קלט האיש והסב את תשומת ליבי. "עכשיו רק חסר הנער" אמרתי בבדיחות. האיש לא הכיר את הסיפור. בימי הרומאים הגדולים כשבקולוסאום עוד התחרו מרכבות וגלדיאטורים היה מנהג. כאשר עשה המנצח את סיבוב הניצחון שלו ברחובות רומא במרכבה חבוש בזר עלי הדפנה נהג נער לשבת לידו וללחוש לו על אוזנו-סיק טרנזיט גלוריה מונדיס,(כך חולפת תהילת עולם) להזכירו שכולנו בני אדם ולא בני אלים והתהילה-קצרת ימים היא. הסצנה הזאת היא מאד רומא-כי לא משנה כמה אתה מחובר לטכנולוגיה וחי את החיים הטובים סטייל המאה ה 21-יש טרדיציוני, מסורת. וזה מחובר לכל מה שקורה-לעוגות שנאפות בקונדיטוריה על פי מתכון משפחתי שלא ברור מי הגתה אותו אבל חס וחלילה מלשנות, מכך שכל בעל מלאכה מתגאה שהוא עובד בשיטות מסורתיות-מהכנת גבינה , דרך תפירת עור ועד מקושי דלת מעוצבים. והטרדיציוני הכי גדול-לה דולצ'ה ויטה. לא משנה מה עשה שחייך יהיו טובים ומתוקים, על זה הם שומרים בחרדת קודש.
יום של דולצ'ה ויטה-להתחיל את היום בוילה בורגזה. אנחנו התאכזבנו מאד שלא יכולנו להכנס לוילה עצמה-מסתבר שצריך להזמין כרטיסים מראש לתאריך ושעה ספציפיים ואפשר לשהות בפנים מקסימום שעתיים. הפארק מסביב מקסים (יש מבחר של גלגלים להשכרה להסתובב בהם בפארק-מאופני הרים ועד אופניים למשפחות ואפילו סגווי).משם ירדנו לפיאצה דל פופולו והלכנו עד המדרגות הספרדיות, שם נשברנו מהחום וחזרנו למלון למנוחת צהריים קלה. בערב ביקרנו בגן ורדים, בפיאצה נבונה והלכנו לאכול ארוחת ערב.
מסעדת (da Enzo (Via Ennio Quirino Visconti, 39, 00193 Roma הכי טרדיציוני שיש. להכנס למסעדה שנראית הכי ביתית ושכונתית, ולגלות שהאוכל הוא מסעדת שף ברמה גבוהה. ככה, פשוט. מלצרים שמכירים את כל הקליינטורה ואם לא (אנחנו…) הם עדיין לבביים ומקסימים. עיצוב שלא ממהר לאמץ טרנדים (ויטרינת הקינוחים שלהם היא פרייסלס) ואוכל שהוא הכי איטלקי שיש אבל עבר דרך ידיים של שף לגמרי מהמאה ה21. אחד הגילויים בטיול הזה היה שכדאי מאד להפסיק להזמין פסטה במסעדות ולהתחיל לדגום מנות אחרות לגמרי-מנות של ירקות, של דגים ובשר. זה לא שהפסטה לא טובה-היא מצויינת-אבל אם כבר טרדיציוני, אז בואו נצלול לזה ראש.
מה עוד תרצו לדעת?
טיסה ישירה לנמל התעופה לאונרדו דה וינצ'י.
ישנו ב Hotel de Petris. היה בסדר. ארוחת הבוקר שלהם מוגשת במרפסת גן בקומה החמישית וזה נחמד להתחיל ככה את הבוקר. המיקום שלו היה מאד נוח (ליד פיאצה ברבריני).
קנינו כרטיס של 3 ימים לתחבורה הציבורית במחיר של 18 אירו. לא נסענו מספיק בשביל להצדיק את מחירו אבל לא היתה אופציה אחרת,הכרטיסים היומיים אוזלים מהר מאד.
הקפה ברומא מעולה. גם הפיצה.
גלידה ב Giolliti.אני מאד בררנית בגלידה וכמעט לא אוכלת אותה. שם היא נהדרת. טעמים שנטעמו-קסטה סיציליאנית, נוצ'אולה (גלידת אגוזי לוז), שוקולד מריר ואגסים (לא כולם בבת אחת…).
כהרגלי לקחתי ספר. במקור רציתי לקחת את " מלאכים ושדים" של דן בראון , אבל אז החלטתי שלטיול כזה לא מתאים ספר עם כל כך הרבה מתח ולקחתי את תחת שמש טוסקנה" של פרנסס מאיירס. נכון הוא מדבר על טוסקנה אבל הוא היכניס אותי בדיוק לאוירה הנכונה של הדולצ'ה ויטה ונהנתי מאד לקרוא אותו שוב. (לפוסט שלם בנושא איזה ספר כדאי לקחת לנסיעה הבאה כנסו לכאן)
אשמח מאד שתכתבו לי-לאיזה מקום חזרתם אחרי שנים שלא הייתם בו? מה מצאתם? מה הרגשתם?ובכלל-תגובות זה דלק רציני במפרשי הבלוג ואני מתייחסת לכולם.
ריבי כמה ידע עולם יש לך, מעניק ערך מוסף אמיתי לטיול האישי (המרגש בפני עצמו).
פעם הידע היה מקור גאוותי העיקרי. היום אני בעיקר מודעת לכמה הוא יכול להיות לא משמעותי ולא לעשות הבדל 0אני מקווה שאני מובנת). עדיין זה משמח אותי מאד כשאחרים מבחינים בזה , סוג של סתירה אני יודעת… תודה רבה עדי.
חזרתי עכשיו לברצלונה אחרי שהפעם האחרונה היתה לפני 8 שנים, ולפני כן 15 שנים. אני מחכה לחזור לפריז בה העברתי 3 שנים מחיי, אמנם חזרתי אליה פעמיים מאז אבל היא כבר מתחילה להשכח מראשי. תודה
בברצלונה הייתי לפני 10 שנים-ואני זוכרת שעוד כשהיינו שם אמרתי לאיש שאנחנו חייבים לחזור, רק שנינו (כי היינו עם הבנות. עוד לא הצלחנו. ממש ממש בא לי. תודה !
האיטלופילית פה מקנאה אבל מפרגנת.?
נשמע שהיה כיף והיה לי כיף לקרוא!
?Spero di vederti presto
טיול בנות? טיול בנות דוד? אני שומרת על הבלונדיניים ואתם נוסעים?מאחלת לך במהרה.
נו… את יודעת בדיוק לאן חזרתי אחרי הרבה שנים – כתבת אותי ממש! איזה ניחוח רומא נפלא! תודה על טיול כורסה נהדר!
הפוסט שלך היה לגמרי השראה! ואני עוד חייבת לך את כל הפרטים על ארוע הכיוס שלנו…
איזו רשומת תענוג! התרגשתי שוב מהתמונה של אז והיום…
תענוג שאת. אני בעיקר רואה בה את הקילוגרמים שנוספו לי ולא מבינה איך חשבתי אז שאני שמנה…
פוסט פיוטי ומקסים שאת משלבת בו עבר והווה, טרדיציוני ומודרני. נשמע טיול נהדר בשניים ואיזה כייף שהפעם היית במיטבך והצלחת לאכול את האוכל האיטלקי הטעים.
היה כיף מכל בחינה אפשריתוהכי שהצלחתי להעביר את כל הכיף הזה לפוסט. תודה.
היה כיף מכל בחינה אפשרית והכי שהצלחתי להעביר את כל הכיף הזה לפוסט. תודה.
פוסט מקסים ריבי….לרומא חזרתי אחרי אחרי 30 שנה, בדיוק כמוך…בפעם הראשונה הייתי בת 17 ולא התלהבתי ממנה מי יודע מה, העדפתי את פירנצה ואזור האגמים. חזרתי אליה לפני 3 שנים, לטיול זוגי, שהיה נהדר, אבל בגלל בן הזוג ופחות מרומא עצמה. היא יפה, מצטלמת היטב, הגלידה בה טעימה…וזהו, לא השאירה חותם.
אני אוהבת אותה אבל ללא ספק היא לא הראשונה שקופצת לי לראש כשאני חושבת על חופשה. היא בהחלט אבל השאירה לי טעם טוב.
איזה פוסט מהנה לקריאה, תודה! הו, ג'יוליטי…
גם אני חזרתי לרומא אחרי 13 שנים, הייתי שם בירח דבש ואחרי כן נסענו עם הבכור. אני בטוחה שאגיע לשם שוב, יש משהו קסום בעיר הזאת.
איזה כיף לשמוע! תודה פאולה. אני בעד ליבא את ג'יוליטי לפה…
מהתיאור שלך, זה מרגיש כאילו דבר לא השתנה ברומא (למרות שאני בטוחה שכן) מאז שאנחנו ביקרנו בה לפני כ 15 שנה. רומא היא אחת משתי ערים (פריז השנייה) שכרגע לא נראה לנו שנחזור אליהן.
אנחנו חזרנו לבודפשט אחרי 10 שנים ונהננו מאד בשתי הפעמים, ללונדון חזרנו כבר 6 פעמים ועוד היד נטויה 🙂
התחבורה הציבורית השתפרה, העיר יותר נקייה מאיך שזכרתי אותה והנהגים יותר מתחשבים… יש לנו יעדים אחרים לבקר בהם או לחזור אליהם בשנים הקרובות.
כמה יפה רומא. תיארת אותה נהדר. הגעתי אליה בגיל מאוחר ואני מרגישה שעוד אחזור. המרקם העירוני הזה המשלב בין העבר להווה הוא קסם גדול.
ללונדון ולפריז חזרתי אחרי הרבה שנים. בפריז הייתי בהיי. בלונדון פחות. יש לזה מן הסתם כל מיני סיבות ואני מאמינה שאוכל להפיק ממנה הרבה בביקורים הבאים, אבל בגלל שלא היה משהו שהשאיר חותם עמוק היא לא נכנסת כרגע לקדימות בתור.
זה ממש מענין איך כל אחד מתחבר לעיר אחרת. אני אוהבת את פאריז וגם את לונדון והייתי בשתיהן לא מעט פעמים אבל בשנים הקרובות יש לי רשימה שלמה של יעדים אחרים.
מבטיחה לכתוב עליהם. תודה על התגובה זיוה.
ריבי, פוסט מעורר געגועים לעיר הנפלאה הזאת. העיר הראשונה שהרגשתי בה חיבור מיידי וצורך עז פשוט לחיות בה. לא רציתי לחזור הביתה. אחרי שנה גררתי את בעלי להתחתן שם. עברו מאז המון שנים, והפוסט שלך הוא מעין תזכורת לכך שאני צריכה לחזור לשם במהרה. אני מאוד סקרנית לדעת אם ארגיש במרחק השנים את אותו חיבור מיוחד.
מכירה לגמרי את התחושה! אמנם ספציפית לגבי רומא לא הרגשתי אותה אבל עדיין. מאחלת שתחזרי ותהני לפחות כמו אז. תודה על התגובה!
איטליה אחת החביבות עלי ורומא תמיד גורמת לי להתפעל מכמות ההיסטוריה האומנות האדריכלות והפילוסופיה התרכזו במקום אחד – עשית לי געגוע מחדש ..
זאת עיר אסטטית בצורה בלתי רגילה-אי אפשר להשאר אדישים לכל האסטטיקה הזאת. תודה נורית!
ריבי יקרה,
כיף לקרוא אותך, תיארת את רומא להפליא אפילו שהייתי בה לפני מלא מלא שנים. פוסט רגיש, מעניין ומעביר נפלא את חווית הטיול שלכם אז ועכשיו. רומא שלך יפה ומושכת ללא ספק… הטבת לתאר את העבר שלה עם ההווה ואת המשהו הזה בה שתמיד ישאר לנצח אותו הדבר. תכונה שיש להרבה ערים אירופאיות שמשמרות את העבר בקנאות. רומא היא ללא ספק אחת המובילות בתחום 🙂
וידוי קטן…
הייתי ברומא בבת המצווה שלי והיא לא ממש נחרטה לי בעור.
משהו בה לא חדר אליי כנערה צעירה. מאז לא חזרתי אליה ואני חייבת להודות שגם אין לי את הקרייבינג לחזור אליה. אולי זה יגיע ביום מן הימים…אבל השנים עוברות והיא אף פעם לא בויש ליסט שלי.
כמו שמיכל כתבה כאן הדבר שהכי נשאר לי מתוק ממנה זו הגלידה הנפלאה שלה…
(יש לי רעיון מה יעשה לי חשק לחזור לשם… אבל זה כבר לארבע עיניים 🙂
תמשיכי לטייל בעולם אנחנן מרוויחים מזה, חיבוק גדול ריבי!
תמרי תמרי…. אני די בטוחה שאחרי הפעם הראשונה שלי ברומא לא הייתי כותבת עליה כזה מניפסט.
עובדה שלא חזרתי אליה כל כך הרבה שנים (ובזמן הזה חזרתי למשל לפריז ולונדון כמה וכמה פעמים לכל אחת)
אני יכולה לגלות שגם בנסיעה הזאת היא לא נבחרה מתוך תשוקה גדולה-יותר צרוף נסיבות, תזמון ושכאלה.
הוויש ליסט שלי מאד ארוכה ואני מקווה לנסוע ככה שיהיה מינון מדויק ונכון בן מקומות שלא הייתי בהם אף פעם וכבר שנים אני מפנטזת עליהם
ומקומות שאני רוצה לחזור אליהם שוב ושוב. תודה רבה תמרי על המילים הנהדרות שלך ועל שאת.
ריבי, איזה פוסט נוסטלגי. אהבתי את התיאורים שלך. אני חזרתי לדרום אמריקה אחרי 23 שנים, הפעם עם הילדים. היה פשוט נפלא.
דרום אמריקה… לא רואה את עצמי מגיעה לשם, אבל מי יודע? האמת היא שכמעט לכל מקום שהגעתי לבד הגעתי גם עם הבנות.
זה אכן נפלא.
ריבי, כל כך נהניתי לטייל איתך ברחבי רומא. הייתי שם כטיניג'רית ומאז לא יצא. אבל כן הייתי באיטליה כמה פעמים, פירנצה, מילנו… יש משהו באנרגיה של האיטלקים שאני אוהבת. סוג של ים תיכוני אבל שונה מאוד מפה. יש מצב שעוד אחזור…
היטבת כל כך לתאר תחושות ושכבות, לא חושבת שיש את זה בעל מקום, מאוד מתחברת לאווירה ההיסטורית.
ויש מקומות שעוד אחזור אליהם, וכאלו שטרם הייתי ומאוד רוצה… והכי מתגעגעת לניו יורק אהובתי (ותוהה אם תהיה כמו שאני עוד זוכרת אותה).
בעיקר מקווה לטייל יותר ❤
ב30 שנה האלה הייתי כמה וכמה פעמים באיטליה-אבל לא ברומא, אני גם אוהבת את הארץ ואת האנשים למרות שאני מוכרחה להגיד שקשה לי לדמיין את עצמי חיה שם. אין לי שום בעיה לדמין את עצמי גרה בלונדון פאריז או ניו יורק. גם בוסטון. וכן אני מאד מקווה לטייל עוד הרבה.
ריבי יקרה. איזה יופי לחוות דרך העיניים שלך את רומא, וללמוד מהידע הרחב שלך. הדברים תמיד יותר מרתקים כשנחשפים לסיפורים שמאחוריהם. אהבתי מאוד לגלות דרכך את מסורת "לה דולצ'ה ויטה". חכמת חיים שיש ללמוד ממנה.
לה דולצ'ה ויטה זה לגמרי משהו לאמץ ולחיות לפיו. קצת מסובך פה בארץ, יותר מאשר באיטליה. תודה על התגובה דפנה.