היא ואני נפגשנו כמעט כל יום בחיים הוירטואליים-בבלוגוספירה, בפייסבוק. כשיכולנו גם באמת-בבית קפה או בסדנה. מפעם לפעם מצאנו בינינו יותר ויותר נקודות משותפות. זה די הפליא אותנו כי בראיה של שתינו היינו ממש ממש שונות. לפעמים זה היה מצחיק, לפעמים מפליא, כמעט תמיד אמרנו :” יו! גם אצלי זה ככה!” היא כתבה בפתיחות וברגישות על דברים, אני הייתי קמצנית במידת החשיפה שלי במיוחד כשזה ערב אנשים אחרים. היו לנו הרבה שיחות על זוגיות כי שם גילינו שיש לנו ה-מ-ו-ן דברים משותפים. אחרי שהיא כתבה את סיפור החתונה שלה היתה לנו שיחה ארוכה שבה סיפרתי לה את שלי. היא ידעה לזהות סיפור טוב ופתחה במסע שכנוע שמטרתו לגרום לי לספר אותו לעולם. אני טענתי שזה לא מעניין אף אחד, כן נכון זה אחלה סצינות מסרט, ואם יש משהו אחד שהייתי משנה בחתונה שלי ושל האיש זה את הצילומים. הם בסדר-הם לא נשרפו, רואים את כולם והם לגמרי משקפים את התקופה שבה הם צולמו אבל כשמסתכלים עליהם היום… פחות.
כל שנה מאז אותה שיחה כשהתקרב יום הנישואין שלנו חשבתי אם לכתוב את הסיפור . כל שנה היתה לי סיבה אחרת למה לא. כנראה שבאמת לכל דבר יש את הזמן המדוייק לו.
צרוב בזכרון
התמונות הכי טובות לא צולמו בכלל. עם כל הצער שבכך לפעמים אני מעדיפה את זה ככה. ככה אני מריצה אותן אצלי בראש והן ממש שם-לא רק במראה-גם בתחושה, בריח, בנשימה.
שני אנשים מגיעים למלון באמצע הצהריים ומחכים למפתח לחדר. הם מתחתנים בערב אבל שום דבר לא מעיד על כך. הם לא אמרו שום דבר בקבלה. אין להם מלווה ובטח לא פמליה. סתם זוג ששכר חדר ללילה. בעוד הם מחכים למפתח לחדר חוצה את הלובי כלה. לבושה מאופרת מתוסרקת. ” לאן היא הולכת?” שואל הגבר ויש קצת פאניקה בקולו. ” להצטלם” אבל עכשיו השעה 15…” “אז?” זה לוקח זמן…” ” אני הולך לעשות סייסטה” הוא מפטיר.
הרכב השכור הקטן שלהם חונה בחניון רחוק. יומיים קודם האוטו שלהם התקלקל ואושפז במוסך. הוא לקח את כל הדברים שחייבים (סיכות ראש וטישו והשפתון שלה אבל גם מברג ומפתח שבדי רק למקרה וגם האוטו השכור יחליט לעשות בעיות…) והלך להביא אותו. היא מחכה שיתקשר מהקבלה ויגיד לה לרדת למטה. היא מקווה שאף אחד לא יפגוש אותה במסדרון או במעלית אבל יודעת שזה כנראה לא יקרה. היא חושבת רק כמה דקות קדימה, איך לעבור את המסדרון, לרדת במעלית, לתת את המפתח בקבלה.
היא יוצאת מהר מהחדר וצועדת למעלית. את ההינומה היא מחזיקה מאחורי הגב, אולי ככה לא ישימו לב שהיא כלה. המעלית ריקה אבל אוספת נוסעים בדרך. היא רואה את ההפתעה על פניהם, את התרחבות האישונים כשהם מבינים שהיא כלה. היא מתנהגת כאילו כולם שקופים ובתמורה גם היא הופכת לשקופה.
היא צועדת מהר דרך הלובי מכוונת לדלפק הקבלה. מבטים עוקבים אחריה. היא כמעט זורקת את המפתח לחדר על פקידת הקבלה המופתעת ויוצאת החוצה למכונית הזעירה שדלתה כבר פתוחה ומחכה לה. הוא יושב ליד ההגה והמנוע פועל,על הכיסא והשטיח פרוס סדין צבאי, כדי לא ללכלך את השמלה והנעליים .
התחנה הבאה חנות הפרחים. את הפרחים היא הזמינה לבד. ביום אחד של סידורים בעיר הגדולה נכנסה לחנות הפרחים הזערורית זאת שתמיד היו עוברים לידה בטיול הלילי שלהם ושבכל לילה היתה מוצפת אור ורוד. הן יכינו לה corsage הזר הזה שעונדים על היד כך שלא צריך להחזיק כלום.
צפון רחוב דיזנגוף הוא לא מקום רחום לחניות. האיש עוצר במסלול הנגדי מול החנות והיא יורדת. יום קודם ירד מבול והכביש מלא רפש. בתנועה שלא ידעה שהיא מכירה בכלל היא אוספת את שולי השמלה וצועדת בצעדים קטנים ומרחפים, עוקפת שלוליות ונזהרת מנתזי רפש. התנועה נעצרת. מכוניות צופרות לה. פתאום זה משמח אותה. מישהו מוציא את הראש מהחלון וצועק:” תברח גבר! עוד יש לך זמן…” עונה לו קונצרט של שאגות מזל טוב. עכשיו היא כבר צוחקת.
” יו איזה יפה את!” המוכרת מסובבת את הסיבובים האחרונים סביב הצמיד שלה. ” את חייבת פרח בשיער, יש לך סיכה?” סביב החנות יש כבר קהל קטן. לא כל יום חוצה כלה את הרחוב ועומדת בחנות פרחים תוך שהמוכרת שוזרת פרח בשערה.
עכשיו הלב שלה דופק חזק כשהיא חוזרת למכונית. “יפה!” הוא אומר לה כשהיא נכנסת. הלב שלה דופק מהר מהר. בעניים הכחולות שלו יש שקט ואהבה כשהמכונית הקטנה מאיצה לכיוון האולם.
פסט פורוורד
היא כבר לא פה לקרוא אותו אבל הבטחות רצוי לקיים. אין אף תמונה מכל אותם רגעים שכתבתי פה, אני מקווה שכתבתי אותן כך שכל אחד יכול לתאר אותם לעצמו, ובחרתי תמונות שהיזכירו לי את התמונות שצרובות אצלי בזיכרון.
ואי אפשר בלי שיר. השיר הזה יחד עם עוד הרבה שירים על אהבה נכלל בדיסק שנתתי במתנה לאיש שלי באחד מימי הנישואין שלנו.
אני בדרך כלל כותבת כאן על יצירה, זאת יצירה קצת אחרת-יצירה של חיים משותפים, זוג שגם הפך למשפחה, ומאז ועד היום הם אנחנו יוצרים ביחד כל יום משהו קטן וביחד חיים מציאות ואהבה.
אני אשמח אם תגיבו-זה תמיד נפלא לקרוא מה אתם חושבים.
התרגשתי…
נשמע מסתורי קצת ומיוחד 🙂
יצא מסתורי? אולי קצת. וכן זה היה מיוחד ולכן החלטתי לכתוב את זה. תודה על התגובה אולה.
מקסימה, ריבי.
ומקסים הפוסט. ומענג ומעלה זכרונות ממקומות וזמנים אחרים והבהובי חיים של עכשיו.
ברכות יקירה ❤
לגמרי זמנים אחרים. ואיכשהוא הוא חי בתוכי כל הזמן,הזמן האחר הזה ,מתערבל ומתערבב. תודה גית. <3
איזה יופי של פוסט, ריבי. כמה עדינות וריחוף נודפים ממנו. אהבתי את הסיפור בגוף שלישי, וגם את התמונות שנבחרו לקשט את המילים. מאחלת לכם עוד ימים רבים של אהבה וחברות 🙂
תודה רבה אורה. היה לי קשה עם התמונות-היו לי בראש תמונות מסוימות שרציתי להכניס ולא מצאתי. שמחה שאלה שבחרתי התאימו.
זה סיפור נפלא, וסיפרת אותו היטב, שממש הרגשתי אותו קורה לי מול העיניים.
גם אנחנו השתדלנו שלא להפוך את האירוע שלנו למשהו “גדול מהחיים”. נסענו ביחד בניסאן החבוטה שלנו. הוא נהג. אני ישבתי לידו. מאחורה דחסנו את הצלמת. לא שכרנו גם מישהו שיסריט. לא קישטנו את האוטו, אבל תלינו שלט קטן “אוטו חתנכלה” שהדפסנו במדפסת הביתית, רק כדי שייזהרו עלינו קצת יותר בדרך. היו עוד הרבה רגעים כאלה של קסם. ונחמד לי עכשיו שבזכות הפוסט שלך, אני נזכרת בהם.
האמת? עד שהתחילו להגיב לא כתבתי אף פעם על זה מהזוית הזאת. זה די מדהים בכלל שזה השתקף בסיפור והיה כל כך נוכח לאחרים כי זה בכלל לא היה האישיו. וכן-ארגנו חתונה בשלושה חודשים, היא נראתה בדיוק כמו שרצינו, היו שם רק אנשים שהכרנו ואהבנווהרבה זמן אחר כך אנשים עוד הזכירו לנו בכל מיני ארועים כמה הם נהנו. שמחה שהזכרתי לך רגעי קסם-זה חשוב לזכור אותם.
יכולתי ממש לראות אותך רצה בין השלוליות לחנות הפרחים..הסנפתי את ריחו של צמיד היד.פוסט נפלא , מרגש ומלאאאא ענווה ואהבה.אהבתי מאוד.מזל טוב!!
יש לי סוג של פנטזיה שיום אחד אני אכנס לסרט ואראה את הסצנה הזאת ואגיד ” איזה כיף שזה קרה לי ” תודה ליאתי.
איזה סיפור רומנטי, ריבי. כתוב בצורה כל כך יפה
בממוצע אנחנו לא רומנטים… אני רומנטית בהתפרצויות והאיש? רומנטיקה ממנו והלאה. שמחה שנכתב לי יפה-תודה דפי, נשיקות.
וואו ריבי, איזה תאור עוצר נשימה ופורט על נימי הלב. רגע אינטימי טהור שהיטבת לתאר. תודה שסיפרת. זה נותן תקווה. 💜
רק אושר לעד!
לתת תקווה זה ממש גדול. ריגשת אותי נורית. תודה!
אח ריבי, איזה פוסט… אני רואה אותך ואת התנועה הזו שלא ידעת על קיומה . לעוד שנים רבות של ביחד.
נזכרת בתמונות שלך עם היד השבורה…התנועה הזאת… היא היממה אותי בעיקר כי לא היתה לה סיבה-השמלה שלי לא היגיעה עד הרצפה… ועדיין היא יצאה.
תודה רבה יקרה. נשיקות וגעגועים.
איזה סיפור מקסים, והכתיבה שלך ככ אחרת כשזה באישי. תמשיכי…רוצים עוד
אין כוונות להפסיק-במיחד כשמקבלים בוסט של רוח במפרשים. תודה אהובה.
ריגשת – מקסים
גם את. תודה.
כמה רוך יש בסיפור שלך והמון אינטימיות. עם הקוראים, עם בן הזוג… ושמחתי שהרשית לעצמך של אז לצחוק ולהיראות. אין כמו זכרונות של אהבה ❤
נשביתי…
בענין צחוק ולהראות נראה לי שעצמי של אז ועצמי של היום לא השתנו הרבה… משהו שכדאי לשפר.
תודה רבה אסנת.
ריבי אלו הן תמונות בזכרון של אהבה וצניעות ודרך ארץ ובעיקר המוו אהבה!!! מזל טובים ענקיים
הן צרובות חזק אבל אני חושבת שמשהו בי רצה שהן תהינה צרובות גם על זיכרון אחר ושישארו גם אחרי שהזכרון שלי כבר לא יהיה פה.
יש לי פנטזיה לראות את הסצנה הזאת פעם בסרט ולדעת שלי שזה קרה על אמת. נשיקות יוניתוש.
ריבי, התיאור שלך נפלא והצלחת לגרום לי לדמיין את הפריימים שלא צולמו. כיף לך שהתמונות צרובות ונמצאות איתך כל הזמן. מאחלת לכם עוד הרבה רגעים מרגשים.
אני מאד שמחה שהן צרובות אצלי אבל חשבתי שגיבוי זיכרון זה לא פתרון רע…
תודה רבה יפית.
ריבי מתוקה,
הכנתי את עצמי לדרמה גדולה, לחשיפה מטורפת… קיבלתי סיפור אינטימי ועדין שמרפרף על הלב ומשאיר חיוך בזוית העין.
ציירת אותו ביד אמן ובשפת הרגש וכל מה שבא לי עכשיו זה לתת לך חיבוק ענק.
🙂
כשכתבתי ששלושים פעם שיניתי את דעתי לא הגזמתי… זה סוג של דרמה מהחינתי וגם חשיפה. עד היום זה משהו שצרוב בזכרון שלי ושל האיש (יש מצב שרק בשלי…) ועכשיו הוא פתוח לעולם.
תודה על המחמאות וגם על החיבוק . חיבוק בחזרה.
ריבי, זה מקסים!!! ריגשת ששיתפת, אני מזדהה עם סיפור החתונה הצנוע שלך, מצליחה לדמיין אותך בפריימים השונים ונזכרת בשלי…. 🙂 המוני איחולים לשנים רבות של זוגיות משובחת, אהבה ותשוקה!
איזה איחולים שווים! תודה רבה לילך.
איזה פוסט מקסים ומרגש ריבי, לחיי המון שנים נפלאות והרבה פוסטים מרגשים שכאלה.
תודה רבה איילת! מאחלת לעצמי לזכור הכל.
כתוב נפלא, עדין ורומנטי כמו תסריט של סרט מסתורי. היום, הכל כל כך חשוף, שאין כבר צורך לדמיין כלום. הסיפור הזה מזכיר כמה זה חסר ❤
נכון! לדעתי זאת הסיבה המרכזית שאני מעדיפה ספרים על פני סרטים-זה משאיר מקום לדמיון ומפעיל את הזיכרון. תודה רחלי.
זכית.
זכית בזיכרון המיוחד,
וביכולת לספר אותו ככה יפה,
והעיקר והכי הכי חשוב,
זכית באהבה, באיש הזה.
הכל כלול,
ואין צורך לאחל כלום,
כי את זו שיודעת לעשות את זה,
זה שלך.
נשארתי בלי מילים מיכלי.תודה יקירה.
איזה יופי של סיפור. באמת מימים אחרים. מעלה הדים של זכרון גם אצלי. טוב שגיבית את הזכרון שלך במקום נוסף. חיבוק.
אני ערה בשנים האחרונות באופן מכאיב לאובדן של זכרונות, תמיד נראה לנו שהם יהיו שם בשבילנו ולא כך הוא הדבר. אז גיביתי. תודה סיגל.
ריבי אהובה ויקרה לי מאוד,
חתונה זה זכרון שבנוי מכל כך הרבה פיסות, פאזל מלא חלקים. של הלפני, של החתונה, של האחרי, של החיים…
התמונה השלמה שנוצרת משתנה עם השנים. רגעים שאנחנו זוכרים יותר, או פחות, חלקי פאזל שלפעמים יוצאים מהמקום ואז חוזרים… וגם פאזלים שמתפרקים.
הסיפור שלכם הוא פאזל נפלא של רגשות, של אהבה, מראות וצבעים וגם ריח. חשה ממנו געגועים לתקופה בחיים שהרבה מאיתנו היינו רוצים לקפוץ אליה לכמה שעות ולהגיד לה שלום… (רק לכמה שעות)
יכולתי לדמיין כל סצנה וסצנה שתיארת שם, אני בטוחה שהיית כלה כל כך יפה, עדינה, שמחה וקורנת. לפעמים התמונות הכי טובות הן אלו שהמוח צורב, לא הפילם.
סיפרת וכתבת נפלא את הרגעים האלו בדרך מיוחדת ואצילית.
אני מאחלת לכם עוד שנים רבות של אהבה, חברות שיתוף וזוגיות מיטיבה ומחבקת.
וחיבוק גדול ממני!!
תמרי אהובה,הפאזל הזה של הזכרון כל כך שביר וכל כך מתעתע… והוא לא איתנו לתמיד. בגלל זה הרגשתי צורך להעלות אותו על זכרון מסוג שונה-כדי לגבות אותו כדי שהוא לא יאבד או יתפורר ואי אפשר יהיה לשחזר. אני חושבת שהיום אני הרבה יותר יפה קורנת ושמחה ממה שהייתי ככלה-אפילו שעבר כל כך הרבה זמן… לוקחת את האיחולים שלך בשתי ידיים ואומרת אמן ותודה. נשיקות.
כתוב נפלא ,עדין ,מלא אהבה.
הלכתי איתך בין השלוליות לחנות הפרחים בצפון ת”א.
וגם אני צחקתי מהתגובות הכל כך ישראליות.
המשיכי לכתוב.
תודה רבה רבה!
פוסט מרגש שמעלה הרבה מחשבות על החיים והפשטות והיופי, הרבה מזל טוב לכם
חיים פשטות ויופי. הרחבת את ליבי. תודה.
וואו ריבי. כמה קסם. בהחלט יכולתי לדמיין כל סצינה ותמונה. כמה יופי ועדינות יש בסיפור הזה וכתוב כל כך נפלא. המון המון מזל טוב לכם.
אני מודה כל יום על הקסם הזה. תודה דפנה.